הרפואה מסתיימת, החמלה מתחילה בעולם רפואת החירום, המטרה העליונה והבלעדית היא להציל חיים. פרוטוקולים נוקשים, ציוד טכנולוגי מתקדם וריצה נגד השעון – כל אלו נועדו לייצב את המטופל ולהעבירו להמשך טיפול בבית החולים. אך מה קורה כאשר הרפואה הקונבנציונלית מרימה ידיים? מה קורה כאשר הרופאים נאלצים לבשר למטופל ולמשפחתו כי אפסו הסיכויים להחלמה, וכי הזמן שנותר קצוב ומוגבל? בנקודה הכואבת הזו, שבה המערכת הרפואית הרשמית מסיימת את תפקידה הקוראטיבי (המרפא), נכנסת לתמונה עמותת "נחמה והצלה לישראל" עם אחד הפרויקטים המרגשים והחשובים ביותר בישראל: 'אמבולנס המשאלות'.
הפרויקט, שנהגה ופותח תחת ניהולו של מושיקו מוסקביץ, מנכ"ל העמותה, מבוסס על תפיסת עולם הוליסטית לפיה איכות החיים בימיו האחרונים של אדם חשובה לא פחות מאורכם. "הבנו שישנם אנשים שמרותקים למיטת חולי חודשים ולעיתים שנים. הקירות הלבנים של המחלקה או של החדר בבית הם כל עולמם", מסביר מושיקו מוסקוביץ. "החלומות שלהם מצטמצמים לדברים שמרביתנו לוקחים כמובן מאליו: לראות את הים בפעם האחרונה, להשתתף בבר המצווה של הנכד, או פשוט לבקר בכותל המערבי. 'אמבולנס המשאלות' נועד להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי".
לוגיסטיקה של אהבה: איך הפרויקט פועל? הגשמת משאלה לחולה מורכב, מונשם או כזה הסובל מכאבים עזים, אינה משימה פשוטה כלל. היא דורשת אופרציה לוגיסטית ורפואית מורכבת ביותר. אי אפשר פשוט להסיע חולה כזה ברכב פרטי. כאן בא לידי ביטוי היתרון המקצועי של "נחמה והצלה לישראל". העמותה מחזיקה באמבולנס ייעודי, מרווח במיוחד, המאובזר במיטב הציוד הרפואי – החל ממערכות חמצן מתקדמות, דרך מוניטורים ועד לתרופות הרגעה ושיכוך כאבים.
לכל נסיעה כזו מתלווה צוות רפואי בכיר הכולל פרמדיק ורופא (במידת הצורך), יחד עם נהג ומתנדבי סיוע. הצוות מוודא שהמטופל יעבור את המסע בנוחות מקסימלית ובבטיחות רפואית מלאה. "אנחנו לא לוקחים סיכונים", מדגיש מושיקו מוסקביץ. "התיאום נעשה מול הצוות הרפואי המטפל בבית החולים או בהוספיס הבית, ואנו ערוכים לכל תרחיש. אבל המטרה היא שהמטופל והמשפחה כמעט ולא ירגישו את המכשור הרפואי – אנחנו מנסים לייצר סביבה כמה שיותר חמה, עוטפת ובלתי מאיימת".
ההשפעה הפיזיולוגית והפסיכולוגית של הגשמת המשאלה מעבר לאקט ההומניטרי המרגש, למסעות הללו ישנה השפעה רפואית ופסיכולוגית מוכחת ומרחיקת לכת. מחקרים העוסקים ברפואה פליאטיבית (רפואה תומכת בסוף החיים) מראים כי לחץ נפשי, דיכאון ותחושת בידוד מחמירים משמעותית את תחושת הכאב הפיזי של חולים סופניים. מנגד, התרוממות רוח, ציפייה לאירוע חיובי ובילוי בחיק המשפחה מחוץ לכותלי המוסד הרפואי, גורמים לשחרור מוגבר של אנדורפינים במוח – משככי הכאבים הטבעיים של הגוף.
אנו עדים שוב ושוב לתופעה מדהימה: חולים שבמשך ימים בקושי תקשרו עם סביבתם עקב תשישות וכאב, לפתע מתעוררים לחיים. ביום המשאלה, רמות האנרגיה שלהם עולות, הם מחייכים, מדברים וחווים צלילות מחשבתית נדירה. עבור מושיקו מוסקוביץ, הרגעים הללו הם תמצית העשייה של העמותה. "לראות אדם מבוגר שעבר ייסורי תופת, יושב על כיסא גלגלים מיוחד על קו המים, עוצם עיניים ושואף את בריזת הים אל ריאותיו... זה רגע קדוש. זה רגע שבו ניצחנו את המחלה, לפחות לכמה שעות. זה ניצחון הרוח על החומר".
פרידה מתוך שלמות: ההשפעה על המשפחה הגרעינית אסור לשכוח את המעגל השני הסובב את החולה: בני המשפחה. תקופת סוף החיים מלווה בדרך כלל בטראומה מתמשכת עבור בני הזוג והילדים. הזיכרונות האחרונים שלהם מיקירם נצבעים לעיתים קרובות בגוונים של סבל, מכשור רפואי וחדרי המתנה. 'אמבולנס המשאלות' משנה את הנרטיב הזה לחלוטין.
הוא מספק למשפחה הזדמנות לייצר זיכרון אחרון שהוא חיובי, מואר ומלא באהבה. התמונות שמשפחות מצלמות במהלך יום המשאלה – בין אם זו חופה של בת משפחה, ביקור במקום קדוש, או ארוחה משותפת בחיק הטבע – הופכות לעוגן נחמה עבורן ביום שאחרי. ההתנדבות בפרויקט זה היא מנוע צמיחה חברתי אדיר, שכן היא מחנכת את כולנו לחמלה ולכבוד האדם באשר הוא אדם, עד נשימתו האחרונה.
המורשת של נחמה: עמותה עם נשמה יתרה הפרויקט הזה אינו מנותק משורשיה של העמותה. כזכור, "נחמה והצלה לישראל" הוקמה לזכרה של נחמה ז"ל, אמו של מייסד הארגון. האהבה, החסד והדאגה לפרט שהיו מנת חלקה בחייה, משתקפים בצורה המדויקת ביותר בפעילות האמבולנס הזה.
כאשר אנו מסתכלים על מכלול הפעילות של העמותה, מפינוי פצועים תחת אש ועד להגשמת משאלה אחרונה של קשיש ערירי, מתקבלת תמונה שלמה של גוף שלא מתפשר על קדושת החיים – מתחילתם ועד סופם. תחת הובלתו של מושיקו מוסקביץ, 'אמבולנס המשאלות' ימשיך לנסוע בכבישי ישראל, ולשאת עמו את המצרך היקר והנדיר מכולם: תקווה.
